פיתחתי (סערת) רגשות לעיצוב שלי

אם יבקשו ממני לסכם תהליך עיצוב בצורה ויזואלית, יתקבל גרף שיש לו עליות חדות, ירידות עוד יותר חדות אל מתחת לאפס ופה ושם גם כמה קווים אופקיים.

בקיצור – Emotional Roller-Coaster.

אני? היסטרית? יש מצב…
מה לעשות? אני מושקעת בכל הלב במה שאני עושה, לטוב ולרע.

ושלא אשכח לציין חלילה – אני גם בהריון! אז רכבות הרים רגשיות הן ארוחת הבוקר שלי, רק שבמקרה הזה קילו פנקייקים עם שוקולד לא יעזרו. צריך להסתכל לרכבת ההרים העיצובית הזו בלבן של העיניים!
סתם, אני צוחקת, גם כשאני לא בהריון (רוב הזמן), רכבת ההרים העיצובית הזו תמיד מגיעה. זה כמעט אף פעם לא הולך חלק, ואני יודעת שאני לא לבד בזה, כל המעצבים חווים את זה בדרך כזו או אחרת.

זה מתחיל ברעיון כללי – אני מקבלת אפיון, מידע על הלקוח, המוצר, קהלי היעד, המטרות, המתחרים, מסתכלת על ספר המותג – אסטרטגיה שיווקית, לוגו, פונטים, צבעוניות, שפה איורית/תמונתית, ווייב כללי.

בהתחלה, הדבר הכי דומיננטי שאני מרגישה לגבי הפרויקט זה פרפרים בבטן, התרגשות, סקרנות, הראש שלי הולך לכל מיני כיוונים, אני בטוחה שזה יהיה העיצוב הכי טוב שלי.

אט אט מפתחת הבנה עמוקה למותג ולפרויקט ו… אני מתחילה באיסוף השראות רלוונטיות. החל דריבל, פינטרסט, אתרים קיימים ועוד מקורות שניתן לשאוב מהם רעיונות. לא רק מאותו עולם תוכן, אלא גם מעולמות אחרים.

וחשוב לזכור תמיד את כוכב הצפון שלנו – מטרת הפרויקט, השוק שבו נמצא המוצר,
קהלי היעד ועוד.
כבר קרה לא פעם שנדלקתי על עיצוב מאחת ההשראות שאספתי ומאד רציתי ליישם משהו דומה בעיצוב שלי, התלהבתי עד כדי כך שלא ראיתי שזה לא מתאים, מצב שיצר אצלי תסכול – כי הרגשתי שאני כבר יודעת איך זה הולך להיראות!

מה כן לחפש?
כיוונים, רעיונות, משהו שיתפוס לי את העין תוך כדי גלילה ארוכה ורצופה  ואני אגיד ״או! החלק הזה יכול להתאים לכאן.״
כל זה תוך חשיבה קדימה – מי המשתמשים? מה אנחנו רוצים לשדר? מה אנחנו רוצים שהם ירגישו? האם זה יהיה מספיק ברור ונעים?

ואז נשאר רק לתרגם זאת לשפה עיצובית אחידה וקולעת.
נשמע קל? חחח 🤨

בגדול, שלב העיצוב הוא כיף גדול, אתגר רציני והחלק הכי מהנה ביום יום שלי!
לאחר איסוף  ההשראות (והתחושה שאין לי מושג מה לעשות עכשיו) –

אני יושבת מול מסך עם אינספור צילומי מסך מהממים, עם עיצוב מהודק ואייקונים מוקפדים ולצידם בשחור, לבן ואפור מסכי האפיון, ומתחילה לסנן את ההשראות. מה מתאים לאן. איזו השראה תשמש אותי לאיזה מסך?

בשלב הזה מנעד הרגשות שלי עובר טלטלה רצינית…
פתאום תחושות אחרות משתלטות על ההתרגשות המטורפת שהייתה לפני. בלבול, תחושת התפזרות, אני מרגישה שאני הולכת לאיבוד בתוך הראש של עצמי ואין מצב שייצא משהו טוב מהעיצוב הזה…

ואז מגיע השלב המעשי – השלב שבו אני מתחילה לשים דברים במקום.

אני אישית תמיד מתחילה בהאדר (תפריט עליון) ורכיב מרכזי בעיצוב. משהו שיעזור לי לבנות ׳סביבו׳ את שאר המסך. וחשוב לי לזכור תמיד את התמונה הכללית של כל היישום, את כל אבות הטיפוס של המסכים, כדי שהעיצוב לא “יישבר” לי פתאום כשאתקדם ואגיע למסכים הבאים בתור.
תיאורטית זה נשמע שפיצחתי את השיטה.. אבל- ממש לא.

אני יכולה ׳לתפוס׳ את עצמי עושה 8 סקיצות לאותו המסך.
ורק אחרי שאני מבינה שאני עושה טעות – יצוץ לי אפילו עוד רעיון ואני איישם גם אותו!

אבל… הכל קביל – In the name of love

בשלב הבא – נחיתה כואבת אל קרקע המציאות. מגיעים האילוצים: תיקונים והערות מצד המאפיין/ת, הערות מצד הארט דיירקטור, כמה דעות מימין, כמה משמאל, תוסיפו כוס וחצי של מחסור בזמן, כפית גדושה של שינויי אפיון, חופן קליל של מגבלות פיתוח – והופ! כל אלו מובילים לחוסר ביטחון + בהייה ממושכת בעיצוב = “אני שונאת אותו!”

אחלה.

סביר להניח שכל פרויקט שאי פעם ראיתם – עבר תהליך דומה…

אז מה עושים?
יוצאים מהקובץ! נושמים לרגע. ואולי יותר…
עוברים שוב על הדרישות, המיתוג, קהלי היעד, המטרות והיעדים ואז שוב מתמקדים בהשראות שהכי אהבנו והכי מתאימות לפרויקט ואולי מוצאים חדשות.

חוזרים לעיצוב, בוחנים אותו בעיניים רעננות ואובייקטיביות יותר – ממש כאילו אני עכשיו המשתמש שפוגש את המסכים האלו בפעם הראשונה.
ומתחילים לשנות. בצעדים קטנים.
אני תמיד קוראת למעצבת מנוסה ממני, שאני סומכת עליה – שתעזור לי ״לעשות סדר״ במה שנראה טוב ונכון ומה שפחות ואיך לשפר את זה.
הכי חשוב בשלב הזה, להיות פתוחה לשינויים!
נכון, זה הפרויקט שלי, ופיתחתי רגשות לכל עיצוב ועיצוב שעשיתי, אבל חשוב לתת לדברים לזרום ולהיכנס אליכם ולא ללכת עם הראש בקיר.

וחשוב לא פחות – להיות סבלניים, כי כמו בכל דבר בחיים – זה תהליך, ותהליך לוקח זמן.

בהמשך העבודה, אחרי הברייק המאולץ וההכרחי, סביר להניח שאתחיל להרגיש שהעיצוב ״דווקא סבבה. ״ מממ… זורם לי… נחמד.

המשך התקדמות, מסכים חדשים, דיוק המסכים, אייקונים, אנימציות.

ואז יש את הרגע הזה שכל החתיכות בפאזל מסתדרות במקום ונראה כאילו הוא תמיד היה שם, העיצוב הנכון, רק חיכה שנבחין בו.

פתאום זה אחלה עיצוב. נהיה חיבור בין אלמנטים, צבעים, אייקונים. נוצרות לי תבניות קוהרנטיות.
אני מסתכלת על המסך – מטה את הראש ימינה, מטה שמאלה – ״כן! אני אוהבת אותו!״

עכשיו, כשמציגים את העיצוב ללקוח, אחרי כל רכבת ההרים הזו, אני הרבה יותר בטוחה בעצמי.
עברתי כברת דרך עם הפרויקט, אני בטוחה בו. מציגה אותו בגאווה ובביטחון. יש לי תשובה לכל שאלה ורציונל לכל החלטה. וגם מצגת מסודרת שמציגה את כל זה.

יש מצב שלאט לאט קצת מתאהבים שוב בעיצוב, אבל לא בהכרח, ולא תמיד. גם ״רק אהבה״ זה בסדר. רבות הדרכים לאהוב פרויקט.

וגם עכשיו, אחרי כל התהליך הזה – יש מצב שגם ללקוח יהיו הערות וגם הוא יבקש שינויים… ושוב – פתיחות, הקשבה, סבלנות. להסביר כל דבר ואם לא הצלחנו לשכנע – לנסות להבין את הסיבות לכל הערה. אולי יש צדק בדבר. לפעמים מדובר בשינויים קלים עם אפקט גדול.

ולזרום. תמיד לזרום. שום דבר הוא לא סוף העולם ולא כל האמת אצלי.

וכמו בכל דבר בחיים – הכי חשוב זה לנשום  🙂

כל תהליך האהבה-שנאה הזה יכול לפעמים לקרות כמה פעמים במהלך עיצוב פרויקט, בהתחלה, באמצע וגם ממש לקראת הסוף.

בהצלחה!